הסיפור של סבתא
סיפור העלייה של רוזה לוי וארבעת ילדיה
ניסים, ג'נה-גילה, סימונה-יעל ולוסי-לאה לארץ ישראל
כפי שסופר ע"י גילה ולאה ליפה, אבי, ליאור, רמי ושושי ביום י"ז בתמוז תשע"ז 11/7/17
שהוא גם יום פטירתו של דדי יאיר ז"ל.
בשנת 1940 סבא אלברט עלה לארץ עם אחיו יצחק, דודה ליזה, ויקי וניסים אחיה של ויקי (אשר כונה אצלנו ניסים הבן דוד). בארץ היו כבר האח יעקב, אשתו שרה וילדיהם ניסים הגדול ויהודה. גם לסבתא רוזה (ממה) היה אח בשם דוד אלמליח חבר קיבוץ גבע. סבתא רוזה עם ארבעת ילדיה שנשארו בבולגריה החליטה לעלות לארץ ולהתאחד עם אבי המשפחה – סבא אלברט.
ערב כניסת הנאצים לבולגריה האם רוזה וארבעת ילדיה היו בוורנה והתכוננו לעלות לאוניה. לכשהגיע תורם לעלות לאונייה נסגר השער והם לא הורשו לעלות על האוניה. (פה נזכיר את חלקו החשוב ביותר של בן הדוד אשר אצ'קו פרדו חבר קיבוץ אייל שנהרג במלחמת השחרור בדרדרה*). כשסבתא רוזה וארבעת ילדיה עמדו מול השער הנעול נפתח לפתע פשפש ואנשי מכבי עם אצ'קו בן הדוד בתוכם משכו אותם פנימה והעלו אותם לאוניה "דוריאן דה" (2). ניסים היה בן 16, גילה בת 14, סימונה בת 11 ולאה בת 9.
למעשה המשפחה ברחה מבולגריה עם תרמילים וללא תעודות = פליטים.
"דוריאן דה" הפליגה מוורנה לים השחור. עוגן האוניה נפל לים ועל כן עצרו בתורכיה על מנת להתקין עוגן חדש. לאחר התיקון המשיכו בדרכם לים השיש שבתורכיה ואספו ניצולים מהאוניה "סלבאדור" שטבעה בים השיש. ניצולים אלה הועלו ל"דוריאן דה" שהמשיכה בדרכה לישראל.
בתאריך 26/3/41 בתום מסע מתיש של חודש ימים עגנה האוניה בחיפה, ישראל.
האנגלים גררו את האוניה והעבירו את הנוסעים לעכו למחנה מעבר בשם מזרע. לאחר מספר חודשים הועברה המשפחה לעתלית. בו זמנית ראו את סבא אלברט משוחרר מעתלית. סבא אלברט נסע לחיפה, שכר חדר, עבד בחנות מכולת ובמחנה צבאי. הילדים שוחררו ע"י הנרייטה סאלד והועברו לבן שמן. לאה נשארה במחנה בעתלית עם סבתא רוזה כשנה וחצי. לאחר שחרורן מעתלית לאה הצטרפה לאחיה בבן שמן וסבתא רוזה נשארה לגור בחיפה.
ראוי להזכיר שבמהלך השהייה בעתלית, הדוד דוד אלמליח היה מגיע לביקורים ומביא גבינה צהובה מהקיבוץ וכך לא היה למשפחה מחסור.
החיים בארץ
במלחמת השחרור ההורים ומונה הגיעו לבית הלוי. מדוע? ניסים נרשם להתיישבות אך בינתיים האנגלים תפסו אותו ואסרו אותו כטרוריסט. הוא הועבר ללטרון למשך שנה וחצי וההורים שלא רצו שיאבד זכאותו למשק, עזבו את חיפה עם מונה ועברו לבית הלוי.
אם כך, ניסים ז"ל היה בלטרון ולאחר ששוחרר הגיע לבית הלוי והתחתן עם דינה לבית פרדו ז"ל.
גילה ז"ל התחתנה עם יעקב דואק ז"ל וגרה בנתניה.
מונה ז"ל הייתה עם ההורים בבית הלוי ולימים עברה לנתניה וגרה עם גילה ז"ל ויעקב ז"ל עד שהתחתנה עם ברוך גטניו ז"ל.
ולאה תיבדל לחיים ארוכים וטובים שהייתה צעירה נשארה בבן שמן ולימים נישאה לרוני יאיר ז"ל.
על כתיבת הספר
תודה מיוחדת לגלית בת הדודה, אשר ישבה עם סבתא במשך שנה שלמה, תיעדה כל פרט וזיכרון, וכתבה את הספר כולו. בזכות המסירות וההקשבה שלה, הסיפורים והמתכונים נשמרו לדורות הבאים.
הרחבה ותוספות
- גלט - על האוניה אכלו גלט מעין קרקרים.
- בעתלית הייתה עוברת משאית פעם בשבוע וכל אחד היה מקבל 10 תפוזים. לקחו שמיכה, העמיסו עליה עשרות תפוזים (כמניין בני המשפחה כפול 10) ומכאן כנראה האהבה לתפוז עם לחם.
- קנפור - עוד בבית לפני העזיבה סבתא רוזה תפרה שקיות לתלייה על צוואר ובה שמה קנפור (גוש, כמו אבן) כנגד מחלות.
- דרדרה - ב-11 ביולי 1948, במהלך מבצע ברוש, הסתער גדוד סורי בסיוע מטוסים ותותחים על דרדרה. בקרב קשה שארך יום שלם הדפו חברי הקיבוץ וחיילי חטיבת כרמלי את ההתקפה. לסורים היו 50 הרוגים ולמגינים היו 3 הרוגים ו-12 פצועים בתוכם אשר – אצ'קו פרדו.
- עתלית - אחר פרסום 'הספר הלבן' הבריטי במאי 1939, שהגביל את מכסת העולים היהודים שהורשו להיכנס ארצה – 75,000 בחמש שנים, 25,000 מיד והיתר 10,000 מדי שנה – הקימה ממשלת המנדט הבריטי מחנה בקרבת עתלית, שיועד לשמש כמרכז מעצר של עולים בלתי-חוקיים שהתדפקו על שערי הארץ, הימיים והיבשתיים. מספר העצירים ששוחררו מהמחנה מדי חודש הופחת מהמכסה הנ"ל. המחנה הופעל ע"י הבריטים עד להקמת המדינה ב-1948.
- בתקופת מלה"ע, מספטמבר 1939 עד דצמבר 1944, נערכו 34 הפלגות מהים השחור שהובילו כ-18,500 מעפילים. כ-10% מהם לא הגיעו ארצה, בעיקר בשל מקרי טביעה (המפורסם שביניהם טביעת 'סטרומה' עם 769 מעפילים). מנתונים אלה ניתן להסיק שקרוב ל-17,000 מעפילים עברו בתקופה זו במחנה. רוב רובם שוחררו ממנו במסגרת השחרור החודשי, אך מקצתם – כ-1,750 מעפילי האניה 'אטלנטיק' שהבריטים לא הספיקו להעביר ל'פאטריה' – גורשו למעצר ממושך ורחוק באי מאוריציוס.
הנוסח כפי שהוא, עבר הגהה ותיקונים של גילה ולאה בראש השנה תשע"ח (ספטמבר 2017)
אם למישהו מהמכותבים יש תוספות הערות, הארות, תיקונים אנא ידעו אותי ואעשה את השינויים.
נא העבירו את התיעוד ההיסטורי – משפחתי הכה מרגש לדורות הבאים.
שושי דובריש